"ישו"

ישו דוד המלך, בעצמו רועה צאן לשעבר, מתחיל את מזמור זה ב"ה' הוא רועי", ומיד שם את עצמו כצאן בטיפולו של ישוע המשיח (שהוא אותו ישות לאדון הברית הישנה - ראה יוחנן א. :1-3, 14 ו-Heb. 1:2). אנלוגיה זו של ישו כרועה ושל נבחריו כצאן, מתחזקת במספר כתבי קודש, במיוחד ביוחנן 10, יוחנן 21:15-17 ובעברים 13:20. הרועה הוא המפרנס והמגן של עדרו. הכבשים חסרות אונים בלעדיו. באופן דומה, הקיום האנושי אינו אלא חוויה חוטאת וגשמית ללא אלוהים בחיינו (יוחנן ה':30; רומי' ח':6-11). בהמשך ל"לא ארצה," דוד מציין כאן שככבשה בהשגחת המשיח, הוא היה בטוח שלא יחסר לו דבר. רגש זה חוזר על עצמו בתהילים ל"ד:9-10, ומצביע בבירור על הבנתו של דוד בכל הנוגע להצבת אלוהים ודרכו של אלוהים במקום הראשון בחייו (ראה מתי ו:25-34). הוא ממשיך וכותב, "הוא גורם לי לשכב במרעה ירוקים: הוא מוביל אותי אל המים השקטים." גם "שטחי המרעה הירוקים" וגם "המים השקטים" מעידים על שפע מבורך, וממחישים עוד יותר את היתרונות של חיים בהנהגת אלוהים.Best Sellers in Kindle Store תהילים 23:3 מתחיל, "הוא משיב את נשמתי". דוד הבין שהוא חוטא, אבל גם שהמשיח גאל אותו וימשיך להחזירו בתשובה. תהילים 51 הוא דוגמה טובה המראה את הבנתו של דוד בתשובה ובסליחה. מניסיון אישי ידע דוד שמדי פעם על הרועה להוביל את עדרו בשטח בוגד, ולכן הוא כותב (כצאן), "כן, אף על פי שאני הולך בעמק צל המוות, לא אפחד רע: כי אתה איתי; מוטך ומטהך הם מנחמים אותי." שוב, לדוד היה אמון וביטחון מלא באלוהים ובדרכו - לא היה לו פחד, אפילו ב"צל המוות". החכה והמטה הם הכלים של הרועה, ומשמשים להנחות ולתקן את דרכם של הכבשים - בדיוק באותו האופן שאלוהים צריך לעתים קרובות להדריך, ולפעמים לתקן, את דרכנו. זה ניחם את דוד. פאולוס מציין ב-2 טימותיאוס א' 7 שהלך רוח זה מגיע רק מאלוהים: "כי לא נתן לנו אלוהים רוח פחד; אלא של כוח ושל אהבה ושל שכל". גם בקרב אויבים היה לדוד ביטחון מלא: "אתה מכין שולחן לפניי בפני אויבי: אתה משח את ראשי בשמן; הכוס שלי נגמרת." הוא הבין את הבטחות הברכות וההגנות (אפ' ג':20; לוקס י"א:9-13; השווה עם ג'יימס ד':1-3). לסיכום, דוד ידע שכל עוד ילך בעקבות המשיח, "...טוב וחסד ירדפו אחרי כל ימי חיי". הוא ציפה למלוך (שוב כמלך ישראל; ראה יחזקאל ל"ד, כ"ג-כ"ד) במלכות ה': "ושכנתי בבית ה' לעולם".